19/07/2026
שיתוף ציבור אמיתי, על כל רבדיו, יוצר הבנה עמוקה.
השאלות המורכבות ביותר בפרויקטים של התחדשות עירונית אינן עוסקות באיכות החומרים, בתכנון, בתיאומים מול כלל הגורמים והרשות המקומית או בביצוע עצמו.
האתגר האמיתי הוא ההסברה.
מה שנראה לנו, כאנשי מקצוע, מובן מאליו, עבור תושב מן השורה הוא לעיתים עולם שלם של אי-ודאות. התהליך נתפס כמסורבל, מאיים, לא פעם גם כלא הוגן, ולעיתים אף כפוגעני.
לאחרונה השתתפתי במפגש שיתוף הציבור של תוכנית המתאר שמקדמת עיריית רחובות.
באתי בעיקר כדי להקשיב. לא למצגות, לא לנתונים ולא לתוכניות– אלא לאנשים.
רציתי לשמוע איך תושבי העיר רואים את העתיד של השכונות שלהם, ממה הם חוששים, ומה הם באמת רוצים.
מבחינתי החלק המשמעותי ביותר היה הפאנלים שנערכו לאחר מכן, שבהם הוזמן הציבור להביע את דעתו בנושאי תחבורה, שטחים פתוחים ונוף, מוסדות ציבור, מגורים ועוד. בחרתי להצטרף לפאנל שעסק בנושא "מגורים בעיר", מתוך רצון לשמוע את הציבור ולהבין כיצד הוא רואה את עתיד העיר.
מהתרשמותי, הפאנלים שעסקו בתחבורה ובשטחים הפתוחים משכו משתתפים רבים יותר, בעוד שהפאנל בנושא המגורים היה מצומצם יחסית, ורוב המשתתפים בו היו אנשים בני גיל מכובד, לצד מספר קטן של הצעירים.
השאלות שעלו היו משמעותיות: האם הציבור רוצה התחדשות עירונית? כיצד צריכה להיראות הבנייה בעתיד? האם נכון לבנות לגובה? האם יש מקום לעירוב שימושים? ומה חשוב באמת בסביבת המגורים?
אבל לאורך כל הדיון ליוותה אותי מחשבה אחת:
רוב המשתתפים אינם באמת יודעים מהי התחדשות עירונית. הם אינם מכירים את מורכבות התהליך, את המשמעויות של עירוב שימושים, את גובהם האמיתי של המבנים המתוכננים, ובעיקר – את מערכת האיזונים הנדרשת כדי לאפשר לעיר להתחדש.
אין ממש הבנה כי להתחדשות עירונית יש גם "מחיר".
אני בוחרת במילה "מחיר" במרכאות, משום שאין מדובר במחיר במובן השלילי של המילה, אלא בהבנה שלכל התחדשות יש גם אחריות משותפת. כדי שנוכל ליהנות ממבנים חדשים, מתשתיות מודרניות, מפארקים, ממוסדות ציבור, מחניות, ממתנ"סים, ממעונות יום וממרפאות – נדרשים גם פתרונות כלכליים ותכנוניים שיאפשרו את כל אלה.
כמעט כל המשתתפים הביעו רצון לראות את העיר מתחדשת. היה להם עצוב לראות שכונות ומרכז העיר שנראים כאילו הזמן עצר בהם מלכת. אבל כאשר עלתה האפשרות של בנייה לגובה או עירוב שימושים – רובם ביקשו שהדבר יתרחש בפריפריה של העיר, ולא ליד הבית או בשכונה שלהם.
ואז הגיעה נקודה מעניינת במיוחד.
צעירה שישבה בפאנל, שהתנגדה גם היא לבנייה לגובה ולעירוב שימושים בשכונתה, סיפרה שאין בשכונה שלה מרפאה של קופת חולים "מאוחדת", ובכל פעם היא נאלצת לנסוע לשכונה אחרת כדי לקבל שירות.
שאלתי את המשתתפים שאלה פשוטה:
אם כל ההתחדשות, הבנייה והאוכלוסייה יעברו לפריפריה של העיר – מדוע שקופת חולים, או כל מוסד ציבורי אחר, יפתחו דווקא בשכונה הקטנה שלהם סניפים שאינם יעילים ואינם כלכליים?
ואיך העיר יכולה לממן פארקים, מוסדות ציבור, תשתיות ושירותים לתושביה, אם היא אינה מייצרת את מקורות ההכנסה שמאפשרים זאת, בין היתר באמצעות אזורי תעסוקה, מסחר, והכנסות מארנונה והיטלים?
לא הייתה תשובה.
אבל הייתה שתיקה.
ולפעמים, דווקא השתיקה היא תחילתה של הבנה.
הדיסוננס הזה אינו באשמת הציבור. הוא תוצאה של פערי ידע. ולכן, בעיניי, שיתוף ציבור אינו יכול להסתכם במפגש אחד סביב תוכנית מסוימת.
יש מקום למפגשים קבועים, להרצאות, לפאנלים, לזומים ולהנגשת מידע וידע לאורך כל הדרך. נכון, זה דורש זמן, משאבים ואנרגיה, וגם אז לא נצליח להגיע לכולם. ובכל זאת, התמדה בתהליכי הסברה ושיתוף ציבור, על כל רבדיו, יוצרת הבנה עמוקה.
זו גם הייתה ההמלצה שלי בסיום הפאנל לנציגת הציבור שהנחתה אותו. אני מקווה שעד למפגש הבא, שייערך בדצמבר, כבר ייעשו צעדים ראשונים ליישום הגישה הזו.
ואותי מסקרן עד כמה, אם בכלל, תשתנה דעת הקהל עד אז .
ואגב... בסוף האירוע קיבלתי במתנה שתיל של טימין לימוני. 🌿
הגינה שלי הולכת ומתמלאת בתבלינים, אבל את הסיפור הזה כבר אשאיר לעמוד הפייסבוק הפרטי.
